​​

שנים פחדתי מהגוף שלי.

הוא היה עבורי מרחב שאני לא סומכת עליו – מתעלמת מכל מה שהוא אומר לי.

כי הראש הרי בטוח יודע יותר טוב ממנו, לא?

​

ולפעמים הרגשתי שהוא פשוט רוצה לעכב אותי.

אחרת למה הייתי מקבלת וסת לפני כל טיול או חופשה,

או כאב בטן דווקא לפני החלטות חשובות?

​

וככל שהתעלמתי ממנו – התרחקתי מהמיניות שלי.

שנים הסתובבתי עם השאלה: 

איך אפשר לחוות עונג בתוך מרחב שמהווה עבורי כאב?

הרי משהו פה לא מסתדר..

אבל המיניות שסקרנה אותי,

גרמה לי להבין שהדרך אליה – עוברת דרך קבלת הגוף שלי.

​

וככל שהעמקתי, הבנתי:

הגוף שלי הוא מכרה זהב.

​

ולקבל אותו זה לא מספיק עבורי –

כשאני יכולה להשתמש בו כמצפן שלי.

כי לא סתם כואבת לי הבטן לפני החלטות,

או שכאב ראש עולה כשאני בפיק של עומס.

זו הדרך של הגוף שלי להגיד

"היי, סטית מהדרך שלך.."

וכשאני משתמשת בו כמצפן ,

המיניות יכולה להתרחב ולגדול.

כי אני לא מחפשת תחושה מסוימת או שיא של עונג –

אני אוספת חלקיקי עונג,

פשוט כי אני מקשיבה לגוף שלי, ולמה שעושה לו טוב.

​

ובתוך הגלים האלה,

ובהבנה שאחד מחבר ומגדיל את השני.

וגם אני גדלה איתם.

​​

שם מצאתי את השליחות שלי.

את המרחבים שמרגישים לי כמו בית.

ואת הרצון להעניק עיניים טובות במסעות של עוד רבות ורבים.

 

כי בסוף,

אלו המרחבים הראשוניים, הבסיסיים שלנו.

פוטנציאלים שהגענו איתם לעולם.

שרק צריך להסיר מהם מעט אבק,

ואפשר לגלות מחוזות מרהיבים ♡​​​